עיתונות // תולדות

נובמבר 1995, איכה 

רצח יצחק רבין תפס אותי מחוץ לעבודה בכלי תקשורת, לראשונה בחיי. "שישי" בעריכתי נסגר בתחילת 95', גלובס עם חיים בראון ואליעזר פישמן היו המוציאים לאור,

רינו צרור

1973 פתיחה

אני לא זוכר איך בדיוק הגעתי ל'העולם הזה'. אני בטוח שלקחתי את מס' 61 מרמת גן לתל אביב, שהמערכת הייתה ברחוב קרליבך, ושזה היה ב-73',

שלושה פרקי זמן

שלושה פרקי זמן למגיפה שלפנינו. עד ינואר 2020. מינואר, רגע הידיעה, ועד מרץ 2020. וממרץ והלאה, הימים האלה. את פרק הזמן הראשון סיכם אתמול פרופ'

פודקאסט

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית הועניב היושבב שערש שמחויט – שלושע ותלברו חשלו שעותלשך וחאית נובש ערששף. זותה מנק הבקיץ אפאח דלאמת

אז מצאנו שהכסף לא עוזר

כל המערכת שלנו קרסה מול סילבנה צגאי ז"ל, בת השלוש עשרה. המשטרה והרווחה והחינוך והשכונה. והיא גם לא שתקה, סילבנה, לא התכדרה, לא התחבאה, ובוודאי

מאז 1973 ועד הנה.

עובדות וחוויות מן התקשורת שלי, העיתונאי ועולם, על פי מה שנשאר בקופסת הקרטון או בהכרעתו הסמויה של הזיכרון. אכתוב כאן מפעם לפעם על מהלך הדברים מאז, איך קמה במהלך השנים עיתונות מפוארת ואיך התמוטטה לה צעד צעד. אכתוב שלא על פי סדר העניינים. מאוחר ומוקדם, היום ואז, נתונים ותאור, תחזית וסיפור, צעדים במסע אחרי 40 שנה של הליכה במדבר.

יותר מ-40 למען האמת, אבל "ארבעים" זה דימוי מושלם, והדימוי מושל בכיפה כבר שנים.

מאמרים נוספים

אולי יעניין אותך גם