שלושה פרקי זמן למגיפה שלפנינו. עד ינואר 2020. מינואר, רגע הידיעה, ועד מרץ 2020. וממרץ והלאה, הימים האלה.
את פרק הזמן הראשון סיכם אתמול פרופ' דן בן דוד, איש שורש. וכך כתב.
"השילוב של ירידה מתמדת (מסוף שנות השבעים) במספר המיטות לנפש, תפוסת בתי חולים מהגבוהים בעולם המפותח, מספר אחיות לנפש מהנמוכים במערב – ובצנרת מספר הבוגרים (יחסית לגודל האוכלוסיה) ברפואה ובסיעוד המתקרב לתחתית העולם המפותח – היה מזמן צריך לנער כל בר דעת לגבי מידת ההזנחה של מערכת הבריאות.
"אין זה מקרי ששיעור התמותה בישראל ממחלות זיהומיות הכפיל עצמו במהלך שני העשורים האחרונים. כתוצאה מכך, ישראל ממוקמת הרחק מעל כל שאר מדינות ה-OECD.
73% מעל למדינה במקום השני. מדובר בפי 12 עד פי 15 ממספר המתים בתאונות דרכים מדי שנה – וכל זה עוד לפני הגעת נגיף הקורנה.
"כשהמחסנים כל כך ריקים בעת פריצת מלחמה על ידי אויב מבחוץ, הפעם נגיף, לא צריכים להיות מופתעים מהמחיר הגבוה הנובע מהיעדר דרגות חופש להתמודדות נאותה באיום.
"אילו היו יותר רופאים, אחיות, מיטות וציוד נחוץ לצד יכולות בדיקה, אבחון ודגימה ברמה אחרת לגמרי, כל תמונת המצב היום היתה הרבה יותר מדויקת.
ההצפה שהייתה מגיעה בכל מקרה, היתה יכולה להיות במחיר הרבה יותר נמוך."
לא ניגע בכל העבר הזה בזמן הקרוב, אני מניח שהוא יכאב בימים הבאים, אבל עוד נחזור אליו. וגם כל הזמן הדגלים השחורים לא יורדים מן התורן. מצב החירום שעם המגיפה אינו שייך למצב החירום הדמוקרטי. רק מנוצל. והנה ניסן הגיע.
