בין חגיגת סוף הסיבוב הראשון של הקורונה לבין סיומו של מרתון הבגצ, בין מרתון הבגצ לבין סיבוב בחירות רביעי, בין איום מפורש בסיבוב נוסף לבין סתם מילים, אתמול בדבריו של ראש הממשלה, האיום היה מפורש.
בין איום לבין מימוש, אנחנו נכנסים לסדרה של פרידות מן הקורונה, לרגע, כמובן, ואם נביט היטב נראה גם מה היא משאירה אחריה.
את שנים עשר השבטים כשבט אחד, גם אם לזמן קצר, קודם כל. כאשר סגורים בבתים זה יותר קל. את הצורך במהפכה מלאה, מלאה, בתחומים שלמים. ביחס הישיר והמיידי אל העצמאים לסוגיהם, כולל ביטוח לאומי ודמי אבטלה וכו' ככל האדם. ביחס לבני ה-70 פלוס, מתקציב הפנסיונר כ-2000 שקל לחודש ועד למקומו בכלל. במערכת הבריאות, לא חוזרים לתורניות מופרעות, במערכת ההוראה, במערכת הסוציאלית, אלו שהזדקקנו להם כל כך, אלו שהצטרכנו יותר מכל, נמצאים עמוק עמוק בתחתית סולם השכר שלנו, וגם ראינו את הקשר המרתק שנרקם בין הערבי ליהודי, ואת הקשר המרתק שנרקם בין החרדי לבין החילוני.
הקורנה לימדה אותנו שיש צורך לשנות. להפוך. ומהר. ונדמה שאם המערכת הקיימת לא תנהג כך, הרחוב יכפה עליה את השינוי. ועוד דבר למדנו, שהאנשים שלנו שווים את כל ההשקעה שבעולם. (היום בתכנית, 10.00, גלצ)
