כי הרי בסוף החיזיון ההוא נגד אירן שעלה בין 10 ל-12 מיליארד שקל, החבורה נמלכה בדעתה.
דגן, ראש המוסד אז, היה נגד. אשכנזי, רמטכ"ל, היה נגד. ליברמן, חבר קבינט נחשב אז, נסוג. שטייניץ נסוג.
וגם נתניהו נסוג, נשען על חוות הדעת הביטחונית ועל הנסיגה של שטייניץ כדי לומר שאינו יכול להעביר זאת בקבינט וכו'.
אם שרון היה חושב שזו פעולה נכונה לא היה נסוג, גם רבין לא, גם בגין לא. נתניהו נשען בנסיגותיו על סביבתו. ורק אהוד ברק נשאר בדעתו עד תום.
זו הרי עילת המהומה שפרצה בין אשכנזי כרמטכ"ל לבין ברק כשר ביטחון ואחרים. היא נבעה מן ההתנגדות של זה לעומת הרצון של זה, והתמקדה גם, לרגע, בהנחיה ל'דריכה' של המבצע. הכנה חמה 'לקראת', עדיין לא ביצוע של ממש. כך שלא הופגן כאן אומץ מלחמתי, כזה שחצה את גבולות החדר.
ואכן, כפי שכולנו יודעים, האמריקאים העריכו שזה בדיוק מה שיקרה. שנתניהו משחק. שלא יעז. ואפילו כינו את נתניהו צ'יקן, בהמשך למה ששמעו משריו בירושלים. חוואף, קראו לו שרים בירושלים, פחדן. הוא יפציץ את אירן?
(אני אגב חושב שזה נפלא שהם כולם חוששים להפציץ את אירן. טוב מאוד. אם לא תהיה ברירה אפשר שנגיע גם לכך, אבל החשש מצוין, וראוי, אצל גנץ ואצל נתניהו).
צילום: משרד החקלאות