כל המערכת שלנו קרסה מול סילבנה צגאי ז"ל, בת השלוש עשרה. המשטרה והרווחה והחינוך והשכונה. והיא גם לא שתקה, סילבנה, לא התכדרה, לא התחבאה, ובוודאי שלא כל הימים, היא סיפרה שמתעללים בה, שהוא מרביץ לה, שהוא מאיים עליה, היא הייתה מדברת, דיווח השכן, כאן אצלנו, היא לא התלוננה על אלימות אומרים במשטרת ישראל, למרות שטילפנה אליהם על דעת עצמה, להגיד שבן זוגה הקודם של אמא בא הביתה, היא לא התלוננה הם אומרים שם על בת שלוש עשרה, אבל, אלהים אדירים, הם הרי היו צריכים להעביר את הנושא לפקידת הסעד דחוף, לחוקר הילדים התורן, מיד, ולא לקפוץ לביקור עם הניידת ולברר עם בת השלוש עשרה מה ענינים ילדה.
והרי 4 פעמים היא נחקרה ונשאלה בעניין האלימות. 4 פעמים היא סיפרה על כך לגורמים שונים. והרי כבר למדנו שלמראה מדים של שוטר כל ילד בסיכון שותק שנה תמימה, כבר עברנו, כבר תיקנו, חוקר ילדים לא יגיע בחיים אל ילד בסיכון כשהוא במדים או בניידת, מה לא מובן בזה? אבל גם אנשי משרד הרווחה היו צריכים להיות שם, למרות שממשלת ישראל מונעת שירותי רווחה ממהגרי עבודה, הם ידעו וגם הכירו, וגם בית הספר היה אמור לדעת יותר מכפי שידע, כי אם רווחה תל אביב ידעה, מדוע בית הספר לא? כן, בצער רב וביגון קודר אנחנו יכולים להודיע על כך, המערכת שלנו קרסה מול סליבנה צגאי ז"ל
התרסקות מהירה
16 במאי 2020
בין עיניים קרועות לרווחה לבין עיניים עצומות בכוח, אנחנו רואים הכל. המערכת השלטת מתפרקת לרסיסים, שביבים שביבים ממה שהיה פעם
